יהודים במלחמת העולם הראשונה

בעולם המחשבות של אדולף היטלר ובאידיאולוגיה של הנציונל-סוציאליסטים מילאה האנטישמיות תפקיד עצום. אך עוד מתקופת ימי הביניים, יהודים באירופה כולה היוו לעתים קרובות מטרה לרדיפות ולאפליה. סיבות דתיות שימשו תכופות כיתרוץ לכך. החל מן המאה ה-19, תפיסות שונות של עמים ושל "גזעים" עלו לקדמת התמונה. אך בחיי היומיום לא השתנה דבר: בכל גרמניה המשיכו להפלות את היהודים. הדימוי שלפיו הם שייכים לעם אחר, היה נפוץ מאוד.

על רקע זה ניתן לראות, שהאנטישמיות אשר הובילה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה לרצח של כשישה מיליון יהודים, לא הופיעה יש מאין. גם אדולף היטלר עצמו פגש בדעות קדומות אנטישמיות בשלב מוקדם בחייו. אחרי מלחמת העולם הראשונה התחזקה השקפת עולם זו. האגדות על "תקיעת סכין בגב" היו נפוצות אז מאוד בחוגים שמרניים ימניים ובחוגים לאומניים שונים. על פי המיתוס הזה, תבוסתה של גרמניה לא התרחשה בשדה הקטל, אלא עקב בגידתם של יהודים, קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בתוך המדינה.

בתקופה זו החלה תקופת המירוץ הפוליטי של היטלר. על הרקע של תנועות שמאל וימין מהפכניות שפעלו אחרי מלחמת העולם הראשונה בכל רחבי גרמניה, האנטישמיות שלו הלכה ונעשתה רדיקלית. כך החלה ההתפתחות שהובילה מאוחר יותר לרצח היהודים תחת שלטון הנאצים.

שנת 1933 – תחילת הקטסטרופה

הרעיונות שהיו להיטלר מתחילת שנות ה-20, נותרו ברובם ללא שינוי עד יום מותו. בזמן זה, לנציונל-סוציאליסטים עדיין לא הייתה הזדמנות להפוך את הרעיונות של הפיהרר למציאות בקנה מידה נרחב. דבר זה השתנה אחרי עלייתם לשלטון ב-1933.

לאחר שהיטלר מונה כקנצלר הרייך, חגגו הנציונל-סוציאליסטים את עמדתם המובילה בפוליטיקה. בנוסף על כך, כבר זמן קצר לאחר מכן היו קריאות ראשונות להטלת חרם על עורכי דין, רופאים ועסקים יהודיים. כבר בשנות שלטונו הראשונות של הדיקטטור, היגרו עשרות אלפי יהודים – אך היה זה חלק קטן בלבד מיהודי גרמניה. רבים יצאו בתקופה זו מנקודת הנחה, שהממשל הנאצי לא יחזיק מעמד זמן רב.

במרוצת שנות ה-30, נקט הממשל אפליה הולכת וגוברת נגד היהודים. פקידים רבים פוטרו משירות המדינה, וגם במקצועות אחרים ובחיים התרבותים הוצאו צווים ותקנות שמטרתם להדיר אנשים ממוצא יהודי. עוד בשלב מוקדם הוצאו תקנות אפילו לגבי עניינים פעוטים בחיי היומיום. כבר ב-1934, לדוגמא, נאסר על יהודים להשתמש במרחצאות הציבוריים בפרבר ואנזה שבברלין. תקנות דומות הוצאו גם במקומות רבים אחרים בכל רחבי גרמניה.

בשנת 1935, בישר היטלר לבסוף, באסיפה השנתית של המפלגה הנאצית, על "חוקי נירנברג". לכל המאוחר אז, הפכה האנטישמיות לבסיס לפעולות הממשלה. עקב דעות קדומות שהיו קיימות כבר בקרב האוכלוסייה, מצאה התעמולה הנאצית ארוכת השנים קרקע פורייה לצמוח בה.

ב-9 בנובמבר 1938 הגיעו התפתחויות אלה לשיאן בליל הפוגרומים של הרייך. במסגרת התקפות מאורגנות על ידי הממשלה, אנשים רבים נהרגו או נפצעו. בנוסף על כך נהרסו בתי כנסת, בתי עסק ומבנים רבים אחרים. האירועים הפכו ליהודים רבים לנקודת מפנה, שהביאה לגל הגירה חדש. ב-1939 בלבד ברחו מגרמניה כ-75,000 יהודים, אך רבים אחרים לא רצו להגר, או לא יכלו להרשות זאת לעצמם מבחינה כספית.

הפתרון הסופי לשאלת היהודים

בספטמבר 1939, בעקבות ההתקפה הגרמנית על פולין, פרצה מלחמת העולם השנייה. בהדרגה נכבשו יותר ויותר ארצות על ידי גרמניה. גם בארצות אלה נכנסו לתוקף החוקים נגד היהודים. על פי חוקים אלה, מטרת הנאצים בתחילה הייתה לגרש את כל היהודים. בנוסף על כך היו תוכניות שונות, בין השאר העברתם בכפייה של היהודים למושבה הצרפתית מדגסקר, או לאזורים נידחים במזרח אירופה.

בין ההיסטוריונים חלוקות הדעות בנוגע לשאלה, ממתי למעשה הפכו התוכניות לרצח מיליוני יהודים לקונקרטיות. אך באופן כללי, ההנחה היא שתחילת ההתקפה נגד ברית המועצות ביוני 1941 הייתה נקודת מפנה מכרעת מבחינה זו. בנקודת זמן זו התברר מהר יחסית, שהתוכניות להעביר בכפייה את היהודים למקומות אחרים אינן מציאותיות.

בספטמבר 1941, הומתו לראשונה מאות אנשים בתאי גזים במחנה הריכוז אושוויץ. באוקטובר החלה אז בנייתו של מחנה ההשמדה בלזק, ומחנות אחרים הוקמו בחודשים הבאים. בינואר 1942 התקיים לבסוף כנס ואנזה בברלין, שם נקבעו ותואמו כל השיטות והאמצעים לרצח היהודים. בעקבות זאת התבסס סופית המונח "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" בכל הרשויות הנאציות שהיו מעורבות בשואה.

הגירה כהצלה לכאורה

כבר אחרי הקריאות הראשונות להטלת חרם על היהודים, בתחילת 1933, היגרו אזרחים יהודים רבים מגרמניה. עם זאת, אפילו אחרי חקיקתם של חוקי נירנברג בשנת 1935, לא התפתח מזה גל עצום, אלא היה זה זרם קבוע של אנשים שנאלצו להפנות את גבם למולדתם. עד סוף 1937, ברחו כ-130,000 יהודים מגרמניה, ובשתי השנים שלאחר מכן היגרו כ-120,000 יהודים נוספים.

אך רבים מן האנשים הללו לא רצו או לא יכלו להגר לארצות רחוקות. רק להולנד, לבלגיה ולצרפת היגרו בין 1933 ל-1939 כ-30,000 יהודים מגרמניה. עוד 25,000 אנשים עקרו לפולין, ואף מדינות אחרות במזרח אירופה הפכו ליעד הגירה לאלפי יהודים. לעתים קרובות, ההגירה עצמה הייתה הצלה לכאורה בלבד. אחרי כיבוש הארצות הללו על ידי גרמניה הונהגו גם שם החוקים הנוקשים נגד יהודים, ומאוחר יותר, רבים מן היהודים שהיגרו לשם הפכו אף הם לקורבנות השואה.

עם זאת, היו גם הרבה יהודים, שעבורם ההגירה היוותה הצלה ממשית. בין העלייה לשלטון לבין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היגרו למעלה מ-100,000 יהודים לארה"ב, ויותר מ-50,000 אנשים – לבריטניה. גם דרום אמריקה הייתה יעד אהוד על מהגרים: יותר מ-60,000 יהודים מגרמניה מצאו שם מולדת חדשה, רובם בארגנטינה. מספר כמעט זהה היגרו לפלשתינה, אשר בזמן זה הייתה תחת שלטון בריטי.

בגרמניה, לבריחה ולהגירה של יהודים ומיעוטים נרדפים אחרים היו השלכות עצומות על הכלכלה והמדע, הפוליטיקה והתרבות. אולם בראש ובראשונה, הייתה התפתחות זו דרמה הומניטרית. לעתים קרובות, אנשים שרצו להגר יכלו לקחת עמם רק את החפצים הנחוצים ביותר למולדתם החדשה. הם אמנם הצליחו להציל את חייהם, אך נעקרו לחלוטין משורשיהם ותכופות אף איבדו את החלק הגדול של חסכונותיהם. עבור רוב היהודים, הייתה לכן ההתחלה של חיים חדשים במקום לא ידוע רחוקה מלהיות פשוטה.

אבני נגף כזיכרונות

תקופת השואה משפיעה עד היום בתחומים רבים. למרות שהחיים היהודיים בגרמניה שבו והתפתחו בהדרגה במרוצת העשורים האחרונים, עדיין קיימת אנטישמיות, שמתבטאת בצורות רבות. בנוסף על כך, ישנם עדים מעטים בלבד מאותה תקופה, שמסוגלים לספר על חוויותיהם תחת השלטון הנאצי. עבור רוב הגרמנים, מלחמת העולם השנייה כיום היא תקופה שעליה אפשר ללמוד רק מספרי היסטוריה או מוזיאונים.

אחד הפרויקטים החשובים ביותר האמורים לשמר את הזיכרון באופן חי, הן אבני הנגף –פרויקט מתמשך שהתחיל בשנת 1992 האמן גונטר דמניג. הרעיון שלו היה לשקע במדרכות לוחות זיכרון קטנים שאותן כינה "אבני נגף" (בגרמנית: Stolpersteine,  מבוטא שטוֹלפּרשטיינֶה), שמטרתן לשמר את זכרון גורלם של אנשים אשר סבלו רדיפות, גירוש, רצח או התעללות אחרת בידי הנאצים.

אבני הנגף הן לוחות פליז בגודל עשרה על עשרה סנטימטרים בלבד, אשר נכתבו בעבודת יד. לרוב הן מונחות בשביל הכניסה המוביל לבתי המגורים האחרונים של קורבנות הנאצים. בשנת 1997 החלו גם באוסטריה בהנחתן של אבני נגף כאלה. משנת 2007 הצטרפו לפרויקט הולנד והונגריה, ומאוחר יותר ארצות נוספות באירופה.

כיום יש אבני נגף כאלה ביותר מ-20 ארצות. בגרמניה בלבד ישנן למעלה מ-75,000 אבני זיכרון כאלה ביותר מ-1,000 ערים וקהילות. על אבני הנגף רשומים נתונים ביוגרפיים קצרים של אנשים שנרדפו או נרצחו. כל אדם יכול להפוך לנותן חסות לאבנים אלה, אך הפרויקט הזה גם שנוי במחלוקת. מבקריו מדגישים בעיקר, שאין זה יאה ששמותיהם של קורבנות הנאצים יהפכו למרמס רגל.

עקב דעות אלה, דנו בפרויקט זה מועצות ערים ומחוזות במקומות רבים, וכן גורמים אחרים. תכופות הובילו הדיונים לכך, שאבני הפסיעה הללו הועברו, לאחר ייעוץ אינטנסיבי, למקום אחר. כך התפתח הפרויקט עד היום והפך לאנדרטת ההנצחה והאזהרה המבוזרת הגדולה ביותר בעולם.