לקוחות ממליצים

לא זו בלבד שהשואה החריבה את חייהם של אינספור אנשים, אלא היא אף סימנה שבר בהיסטוריה העולמית. הניצולים התפזרו בעולם כולו. הם לא חיו עוד בכפרים, בערים ובארצות שבהם גרו אבותיהם מזה מאות שנים. מסורות ומנהגים, היסטוריות משפחתיות וזכר אבותיהם – נעלמו.

בצעירותי, בשנות ה-60 וה-70, חוויתי זאת כוואקום, כחלל ריק. אמי, מימי וַאן גסל, ששם נעוריה היה ואן דאם (1929–2016), נולדה באותה שנה שבה נולדה אנה פרנק. בניגוד לאנה, שהתפרסמה בעולם כולו, מימי הצליחה להינצל מן השואה על ידי כך שהתחבאה בהולנד.

בזמן שאחרי המלחמה, הדור שלה בנה חברה חדשה בכוחות ואנרגיה שלא ייאמנו. לא היה עוד מקום להביט לאחור. מימי הקימה משפחה באמסטרדם. היא מעולם לא שבה עוד לעיר הקטנה בדרום הולנד, סיטארד, שבה חיו אבותיה מאז המאה ה-17. דאגתה של מימי במשך כל חייה היה, שאחיה הבוגר, גוסטף (גוס) ואן דאם (1921–1943/44), אשר נאסר ב-1942 על ידי הגסטפו באשמת פעילות מחתרתית, נעלם בשואה.

שנים של חיפושים

ב-2012 התחלתי בחיפושיי במטרה לגלות מה עלה בגורלו אחיה של מימי. רק ב-2019 עלה בידי לגלות שבשנת 1934/1944 הוא נרצח במחנה העבדים הנאצי בּלֶכהאמר. במהלך חיפושיי אחר גוס גיליתי אינספור פרטים על אבותיי בהולנד ובגרמניה, וגיליתי גם ענף משפחתי שחשבנו שנכחד כליל.

בשנת 2013 הייתה לי הפתעה נעימה – גיליתי שההיסטוריונים של העיר סיטארד, ז'אק למנס וווטר בראסה, תיעדו את הגנאלוגיה וההיסטוריה המשפחתית של משפחת אבותיי, זילברנברג. כאשר ביקרתי אותם, הם לקחו אותי לראות את שרידיו של בית העלמין היהודי בסיטארד. שם היו המצבות ההרוסות והשבורות של סבא רבא וסבתא רבתא שלי, הרמן זילברנברג ורוזליה זילברנברג (ששם נעוריה היה שוורץ). על מצבתה של רוזליה רשום מקום הולדתה, העיירה קורשנברויך (Korschenbroich) בגרמניה.

זמן מה לאחר מכן, גיליתי בעיירה קורשנברויך הכפרית את הרובע היהודי דאז, את המקום בו שכן בית הכנסת ואת מולדתם של אבותיי, בני משפחת שוורץ. בבניין העירייה מצאתי תעודות לידה, נישואין ופטירה של בני ובנות משפחת שוורץ.

"כבר היית בבית הקברות היהודי?" שאל אותי בעל הבית. "לא? אז הנה כאן המפתח!"

בבית הקברות הקטן, המסודר והמטופח, גיליתי את קבריהם של הסבים רבים-רבים שלי, פיליפ שוורץ, אשתו סופיה שוורץ, ששם נעוריה היה קמפ, ושל בניהם. שניים מילדיהם לא היו קבורים שם: סבתא-רבתא שלי, רוזליה שוורץ, שהיגרה ב-1895 להולנד, ובנה הצעיר אלברט שוורץ. החלטתי שאני רוצה לדעת יותר על אלברט, ולכן המשכתי לחפש אודותיו באינטרנט.

איריס גדיג וספר הקסמים שלה…

לבסוף מצאתי את מבוקשי באתר האינטרנט Familienbuch Euregio. מצאתי את כל הגנאלוגיה של בני משפחת שוורץ, שהיו אבותיי, עד למאנוס שוורץ שחי בסוף המאה ה-17 ברַיינלַנדוֹרף מוּדרסהַיים בגרמניה. גיליתי, שאלברט שוורץ נרצח באושוויץ ב-1944, יחד עם אשתו הדוויג וויל.

כאשר גיליתי ב-2013, שבעלת האתר Familienbuch Euregio, איריס גֶדיג, כתבה ספר על משפחת שוורץ, יצרתי עמה קשר מיידי. בשנים שחלפו מאז, איריס גדיג עזרה לי באופן משמעותי ביותר בשחזור ההיסטוריה של אבותיי. בין השאר, היא גילתה שילדיהם של אלברט והדוויג שרדו את השואה. בתם הרטה פיליפינה קמפ שרדה בבריסל, ובנה, היינריך פיליפו אורי, ברח ב-1939 לפלשתינה, שהייתה תחת המנדט הבריטי. משנת 1940 ועד 1944, הוא לחם בצבא הבריטי נגד הנאצים. איריס גדיג גילתה, שלאורי היו שני ילדים, שחיים עד היום בישראל עם צאצאיהם. היא יצרה קשר עם סאלי, סיפרה לה על חיפושיה לאורך שנים ארוכות, ונתנה לה את הנתונים הידועים לה, כולל מקום מגוריו המשוער של אורי שוורץ. סאלי חיפשה באינטרנט את מקום המגורים האמור, וגילתה בספר הטלפונים המקומי שלוש משפחות בשם שוורץ. בלי היסוס, היא התקשרה עוד באותו יום לשוורץ הראשון ברשימה. ענה לה אדם בשם אייקי שוורץ. סאלי הסבירה לו מדוע היא מתקשרת, ושאלה אם הוא מכיר מישהו בשם אורי שוורץ. השתררה הפסקה ארוכה, ואז ענה אייקי, נרגש לגמרי: "אורי שוורץ היה אבא שלי".

הם המשיכו לשוחח במשך זמן ארוך למדי, וסאלי סיפרה לי מאוחר יותר, שגם היא קיבלה צמרמורת בשיחה הזאת. לכן, שיחת טלפון היא באמת משהו מיוחד מאוד, חוויה שאין שנייה לה עבור כל הצדדים.

בשנת 2016 ביקר אותי אייקי שוורץ באמסטרדם. 

לחבק את בן דודי היה ניצחון על השואה.